חלוקת חברה בגירושין: מה קורה לחברה בע"מ כשבני הזוג נפרדים

חברה בע"מ בגירושין: האם החברה היא נכס בר איזון

מניות בחברה בע"מ הן נכס ככל נכס אחר. אם נצברו במהלך הנישואין, שוויין נכלל באיזון המשאבים ומתחלק חצי-חצי בגירושין, גם כשהן רשומות על שם אחד מבני הזוג בלבד. לא מחלקים את החברה עצמה אלא את שווי הזכויות של בן הזוג בה.

המשמעות היא שגם כאשר המניות נכללות באיזון, בן הזוג שאינו רשום כבעל מניות אינו הופך לבעלים של החברה או לשותף בה. בפועל מחשבים כמה שווים כלל הנכסים של כל אחד מבני הזוג, ומי שבידו יותר משלם לאחר חצי מההפרש, בכסף או בשווה כסף.

בכל מקרה יש לבדוק אם המניות היו בידי בן הזוג לפני הנישואין, אם התקבלו במתנה או בירושה, ואם הוחרגו בהסכם בכתב. בסוגיות אלה עוסקים הפרקים הבאים.

המסגרת המשפטית: חוק יחסי ממון מול חזקת השיתוף

על זוגות שנישאו מ-1974 חל הסדר איזון המשאבים, ועל ידועים בציבור וזוגות ותיקים חלה חזקת השיתוף. ההבחנה משפיעה על השאלה אם בן הזוג זכאי לזכות כספית בלבד או לבעלות במניות עצמן. התאריך הקובע הוא 1.1.1974. בני זוג שנישאו לאחריו ולא ערכו הסכם ממון נחשבים כמי שהסכימו להסדר איזון המשאבים. 

ההסדר מכונה "שיתוף דחוי": במהלך הנישואין קיימת הפרדה רכושית מלאה, וכל אחד מבני הזוג הוא הבעלים של הנכסים הרשומים על שמו. הזכות לאיזון מתגבשת רק עם פקיעת הנישואין, או במועד מוקדם יותר שהחוק מאפשר, והיא זכות לשווי הכספי ולא לנכס עצמו.

חזקת השיתוף, לעומת זאת, היא משטר קנייני באופיו. מכוחה עשויה לקום לבן הזוג זכות בעלות במניות עצמן, ולא רק זכות לקבל את שוויין. ההבדל אינו תיאורטי, שכן הוא קובע אם בן הזוג יוצא מההליך עם כסף או עם מעמד של בעל מניות בחברה.

חשוב לדעת שהסדר האיזון אינו הדרך היחידה. בית המשפט העליון קבע בבע"מ 4545/09 שגם בני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם יכולים להוכיח שנכס מסוים הפך למשותף, אם התנהגותם מלמדת על כוונה לשתף בו.

חברה שהוקמה לפני הנישואין

חברה שהוקמה לפני הנישואין היא לכאורה נכס חיצוני שאינו בר איזון. עם זאת, בן הזוג השני יכול לטעון לשיתוף ספציפי או לזכאות בהשבחה שנוצרה במהלך הנישואין.

סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מחריג מהאיזון נכסים שהיו לבן הזוג ערב הנישואין. לכן עצם הנישואין והחיים המשותפים אינם מקנים לבן הזוג האחר מחצית מהמניות בחברה שהוקמה קודם לכן. אלא שההחרגה אינה סוף הבדיקה.

בית המשפט העליון הבהיר בבע"מ 17735-09-24 שעומדים בפני בן הזוג שני מסלולים נפרדים, שלכל אחד מהם רציונל ותוצאה שונים. המסלול הראשון הוא איזון ההשבחה האקטיבית לפי החוק. אם שווי החברה עלה במהלך הנישואין בזכות עבודה, ניהול או השקעת משאבים, בן הזוג זכאי למחצית מהשבח האקטיבי בלבד, כזכות כספית. המסלול השני הוא שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי. אם הוכחה כוונה לשתף את בן הזוג בחברה עצמה, הוא זכאי למחצית מזכויות הקניין בחברה כולה, כולל הערך שהיה בה לפני הנישואין וכולל עליית הערך הפסיבית.

שיתוף ספציפי אינו נלמד מעצם הנישואין. נדרש "דבר מה נוסף", והנטל להוכיחו מוטל על מי שטוען לשיתוף. בתי המשפט בוחנים בין היתר אם היו השקעות משותפות בחברה, אם בן הזוג היה מעורב בניהולה, אם כספי החברה והמשפחה התערבבו, כיצד הוצגה החברה כלפי חוץ ואם הצדדים התנהגו כבעלים משותפים.

במסלול ההשבחה, לעומת זאת, אין צורך להוכיח מעורבות בחברה. גם ניהול הבית וגידול הילדים נחשבים חלק מהמאמץ המשותף, אם הם שאפשרו לבן הזוג האחר לפעול בחברה ולהשביח אותה.

חברה משפחתית ומניות שהתקבלו במתנה או בירושה

מניות שהתקבלו מההורים במתנה או בירושה מוחרגות מהאיזון לפי סעיף 5 לחוק. השאלה המרכזית היא מה דין עליית הערך והרווחים שנצברו בזכות עבודת בן הזוג בחברה בתקופת הנישואין.

ההחרגה שבחוק חלה על המניות המקוריות שהתקבלו, אך היא אינה מכריעה מה דין עליית הערך וההכנסות שנוצרו מהפעילות בחברה לאחר מכן.

לפי ההלכה שנקבעה בבע"מ 3462/23, בן זוג שעובד בחברה המשפחתית, מנהל אותה או משקיע בה מאמץ מתמשך יוצר השבחה אקטיבית. השבחה זו אינה נשארת חלק מהנכס החיצוני, אלא נחשבת נכס עצמאי שנוצר במהלך הנישואין ונכלל באיזון. בן הזוג האחר אינו נדרש להוכיח שעבד בחברה בעצמו. כפי שנפסק בעמ"ש 25798-02-21, די בכך שניהל את הבית ואפשר לבעל המניות להקדיש את זמנו ומרצו לעסק.

הזכאות היא בדרך כלל למחצית השווי שנוסף עקב המאמץ, ולא למחצית המניות. כאשר בעל המניות מחזיק רק בחלק מהחברה, האיזון נעשה על חלקו היחסי בהשבחה בלבד. הסיווג מחייב הבחנה חשבונאית: יש להפריד בין שווי המניות המקורי, עליית הערך הפסיבית, ההשבחה האקטיבית והרווחים שנוצרו מפעילות החברה.

גם כאן נותר פתוח מסלול השיתוף הספציפי. אם יוכח שהייתה כוונה לשתף את בן הזוג במניות עצמן, הזכאות תתרחב מעבר להשבחה. הנטל להוכיח כוונה כזו מוטל על בן הזוג שטוען לשיתוף, והיא אינה נובעת מעצם הנישואין.

השבחה אקטיבית מול השבחה פסיבית

עליית ערך שנובעת ממאמץ ועבודה של בן הזוג נתפסת כפרי המאמץ המשותף. עליית ערך שנובעת מתנאי שוק בלבד נשארת בדרך כלל אצל בעל המניות.

ההלכה המנחה בסוגיה היא בע"מ 3462/23, שניתן באוקטובר 2024. בית המשפט העליון קבע שהשבחה אקטיבית נוצרת, מעצם הגדרתה, ממאמץ שהושקע במהלך הנישואין, ולכן אין לראות בה נכס חיצוני. השבחה פסיבית, לעומת זאת, היא עליית ערך שנובעת מגורמים שאינם תלויים בבני הזוג, כמו עלייה כללית במחירי השוק. היא הולכת אחר הנכס שממנו צמחה, לפי העיקרון "טעם הפרי כטעם העץ".

אותה הבחנה חלה גם על הפירות שהחברה מניבה. דיבידנד שמתקבל מעצם החזקת המניות, בלי מאמץ נוסף, הוא פרי פסיבי שאינו בר איזון כאשר המניות עצמן חיצוניות. הכנסות של עסק פעיל, שנובעות מעבודה שוטפת של בן הזוג, הן פרי אקטיבי ונכללות באיזון.

החישוב נעשה בדרך של ניכוי. לוקחים את שווי החברה במועד הקרע, מנכים ממנו את השווי ערב הנישואין ואת העלייה הפסיבית, ומה שנותר הוא הרכיב שמתחלק. מכאן שעצם העובדה שהחברה שווה היום הרבה יותר מבעבר אינה מספיקה. יש להראות מה גרם לעלייה ומה היה היקף העבודה והניהול של בן הזוג באותן שנים.

החריג לכל זה הוא שיתוף ספציפי. כאשר הוכחה כוונה לשתף את בן הזוג בחברה עצמה, השיתוף חל גם על הרכיבים הפסיביים, וההבחנה בין שני סוגי ההשבחה מאבדת מחשיבותה.

המועד הקובע: מועד הקרע והשפעתו על שווי החברה

שווי החברה נבחן למועד הקרע, שבו מסתיים השיתוף הכלכלי. עולה גם השאלה מה דין שינויים בשווי בין מועד הקרע למועד האיזון בפועל.

מועד הקרע הוא נקודת החיתוך של השיתוף הכלכלי בין בני הזוג. במועד זה מתגבשת רשימת הנכסים שמתחלקים, ולפיו מוערכת החברה. לאחריו אין עוד שיתוף, לטוב ולרע: רווחים שהחברה הפיקה אחרי הקרע אינם מוסיפים לזכותו של בן הזוג האחר, והפסדים שנגרמו אחריו אינם גורעים ממנה.

יש להבחין בין מועד הערכת השווי לבין מועד התשלום. העובדה שהתשלום מתבצע חודשים או שנים אחרי מועד הקרע אינה הופכת את בן הזוג לשותף בעליית הערך המאוחרת. הטעם לכך הוא ששיתוף שנמשך אחרי הקרע משאיר את הצדדים תלויים זה בזה כלכלית, ומוביל לתוצאה שרירותית שתלויה בתנודות השוק ובקצב ההליכים. בהתאם לכך נפסק ברמ"ש 79924-11-25 שלמומחה שמעריך את החברה מומצאים מסמכים עד המועד הקובע בלבד.

החריגים לכלל מצומצמים. סעיף 8(3) לחוק מאפשר לבית המשפט לקבוע, בנסיבות מיוחדות, מועד מוקדם יותר להערכת הנכסים. בנוסף הוכרו זכויות שאופיין מחייב מועד אחר, כמו אופציות, מניות חסומות וזכויות פנסיה. לא הוכר חריג כללי שמאפשר להעריך חברה למועד מאוחר רק משום שהאיזון התעכב או משום ששווייה השתנה.

מכאן נגזרת הבחנה שחשוב להכיר. טענה שהערכת השווי למועד הקרע שגויה היא טענה לגיטימית שמצדיקה בדיקה מקצועית. טענה שהחברה השתנתה מאז הקרע אינה מצדיקה, בדרך כלל, הערכה מחודשת.

הערכת שווי החברה: מינוי מומחה ושיטות הערכה

בית המשפט ממנה רואה חשבון או אקטואר שמעריך את החברה בשיטות כמו היוון תזרים מזומנים, שווי נכסי או מכפיל. בחירת השיטה וההנחות שבבסיסה עשויות לשנות את התוצאה באופן משמעותי.

שיטת היוון תזרים המזומנים (DCF). השיטה מתאימה לעסק פעיל, שעיקר ערכו ברווחים שהוא צפוי להפיק. המומחה מעריך את תזרים המזומנים העתידי של החברה ומהוון אותו לערך נוכחי. 

שיטת השווי הנכסי. השיטה מתאימה לחברה שעיקר ערכה בנכסים שהיא מחזיקה. השווי הוא הסכום המצרפי של הנכסים עצמם, בשילוב שווי ההכנסות מהשכרתם. בתלה"מ 26484-01-18 העריך המומחה את החברה בשיטת השווי הנכסי הנקי: הוא התבסס על מאזן החברה, והתאים את ערך הנכסים וההתחייבויות שבו לשוויים הכלכלי.

שיטת המכפיל. בשיטה זו מכפילים נתון כלכלי מייצג של העסק, כמו הרווח או מחזור ההכנסות, במכפיל שנקבע לפי המקובל בענף ומאפייני העסק. אין מכפיל קבוע והשיטה לא תיושם כשאין מידע מהימן על מכירות של עסקים דומים.

כאשר החברה היא נכס חיצוני, המומחה נדרש ליותר מהערכה אחת. עליו לקבוע את שווי החברה ערב הנישואין ואת שווייה במועד הקרע, ולהפריד בתוך ההפרש בין השבחה אקטיבית לפסיבית. כך נעשה בעמ"ש 25798-02-21, שבו הונחה המומחה לבדוק רק את ההשבחה שנבעה מהמאמץ המשותף.

מבחינה מעשית, חשוב להכיר כמה כללים. בבית המשפט לענייני משפחה אין מגישים חוות דעת פרטית, ואת המומחה ממנה בית המשפט. המומחה, שהוא בדרך כלל רואה חשבון, כלכלן או אקטואר שמתמחה בהערכות שווי, פועל עבור שני בני הזוג, ולכן אין חשיבות רבה לשאלה מי מהם ביקש את המינוי. בשכרו נושאים הצדדים בחלקים שווים. כאשר אחד הצדדים מבקש בדיקה חריגה, הוא זה שיישא בעלותה, וגם שאלות הבהרה למומחה עשויות להיות כרוכות בתשלום נוסף.

העובדה שאי אפשר להגיש חוות דעת פרטית אינה אומרת שאין מקום לליווי כלכלי. ניתן לצרף לצוות יועץ כלכלי, שיסייע לעורכי הדין מאחורי הקלעים.

גם לבחירת הערכאה יש משקל. בבית הדין הרבני הנטייה היא לאמץ את קביעות המומחה כמות שהן, ויש להביא זאת בחשבון כששוקלים היכן לנהל את ההליך.

מוניטין: אישי מול עסקי

מוניטין עסקי של החברה הוא חלק משוויה ונכלל באיזון. מוניטין אישי של בעל המניות נבחן בנפרד, לרבות דרך סוגיית כושר ההשתכרות ונכסי קריירה.

מוניטין עסקי הוא הערך העודף של העסק מעבר לנכסיו המוחשיים: כוח המשיכה שגורם ללקוחות לחזור אליו בזכות שמו, איכות השירות, מיקומו ויתרונותיו האחרים. כשמדובר בחברה, המוניטין הזה מגולם בשווי המניות. לכן הוא מאוזן כחלק משווי החברה ולא כרכיב נפרד, שאחרת אותו ערך ייספר פעמיים.

המבחן אינו עצם קיומו של מוניטין אלא האפשרות להפריד אותו מבעליו. בתי המשפט שואלים שאלה מסחרית: האם יש שוק למוניטין הזה, והאם יימצא לו קונה מרצון. מוניטין שניתן להעביר, להעריך בכסף ולמכור הוא נכס בר איזון. מוניטין שקשור בכישוריו של בעל המניות, בעבודתו ובקשריו האישיים עם הלקוחות אינו כזה. כך, עסק של איש אחד, בלי עובדים ובלי מנגנון עצמאי, שהכנסותיו תלויות כולן בעבודתו של הבעלים, יסווג בדרך כלל כמוניטין אישי. לעומתו, עסק שיש בו עובדים, לקוחות חוזרים של העסק עצמו, תהליכי עבודה, שם מסחרי ותיק לקוחות שניתן להעביר, נהנה ממוניטין עסקי של ממש.

חשש לכפל איזון: שווי החברה מול שכר ומזונות

כאשר שווי החברה מחושב לפי רווחים עתידיים, ואותם רווחים משמשים גם בסיס למזונות או לפערי השתכרות, נוצר חשש לספירה כפולה. יש להפריד בין שכר ראוי למנהל לבין רווחי החברה כנכס.

אותו היגיון חל על הרווחים שלאחר הקרע. הערכת שווי של חברה כבר מביאה בחשבון את פוטנציאל הרווח העתידי שלה. לכן, כפי שנפסק בתלה"מ 40013-11-23, מתן זכות נוספת ברווחים שיתקבלו בפועל אחרי מועד הקרע הוא כפל פיצוי. גם כאשר קשה להעריך את החברה בכלים חשבונאיים רגילים, הקושי אינו מצדיק להשאיר את בני הזוג שותפים ברווחים עתידיים.

כדי למנוע ספירה כפולה יש להפריד בין כמה רכיבים שנוטים להתערבב. שכר שבעל המניות מקבל על עבודתו הוא הכנסה אישית שלו. רווחים שנשארו בחברה הם חלק משווייה. מזונות נועדו לספק את צורכי הזכאי בהתאם ליכולת של החייב, והם אינם דרך נוספת לחלק את נכסי החברה. העובדה שהכנסות החברה משמשות לבחינת יכולתו הכלכלית של בעל המניות לצורך המזונות אינה אומרת ששווי החברה מתחלק פעם נוספת.

עודפים, דיבידנדים שלא חולקו ויתרות בחברה

רווחים שנצברו בחברה ולא חולקו הם חלק משווייה ואינם "נעלמים" מהאיזון. מחלוקת נפוצה היא האם ניתן לחייב חלוקת דיבידנד או רק להביא את העודפים בחשבון השווי.

השאלה הראשונה שיש לברר היא אם העודפים כבר נכללו בהערכת השווי. אם המומחה הביא אותם בחשבון, אין להוסיף אותם פעם נוספת. אם לא נכללו, והם מהווים יתרה נפרדת, יש להוסיפם לחשבון בנפרד. כך נעשה למשל בתלה"מ 63643-01-18, שבו נוספה לשווי החברה יתרת זכות שעמדה לבעל המניות.

מנגד, קיומם של עודפים אינו מקנה זכות לדרוש את חלוקתם. לפי חוק החברות, חברה רשאית לחלק דיבידנד רק אם היא עומדת במבחן הרווח ובמבחן יכולת הפירעון, והזכות לדיבידנד קמה רק לאחר שהחברה החליטה על חלוקתו. לכן הליך האיזון אינו הופך לחלוקה של קופת החברה. הערך הכלכלי של העודפים מובא בחשבון במסגרת שווי המניות, והכסף עצמו נשאר בחברה.

יש לזכור גם שכספי החברה אינם כספיו האישיים של בעל המניות. זכותו בהם שיורית, והיא באה רק אחרי שהחברה פרעה את התחייבויותיה. אין לייחס לו את מלוא היתרות בלי לבדוק את מבנה ההחזקות ואת חובות החברה.

לבסוף, משיכת העודפים בעתיד תהיה כרוכה במס. באותו פסק דין נקבע שאם בעל המניות יחלק דיבידנד או ימכור את המניות, בת הזוג תישא במחצית המס בגין הערכים שנצברו בתקופת השיתוף.

הלוואות בעלים, משיכות בעלים ויתרות חובה וזכות של הבעלים

שכר ראוי למנהל מנוכה בחישוב השווי. הוא שייך לבעל המניות כתמורה לעבודתו, ואינו חלק מהשווי שמתחלק. הלוואות בעלים, משיכות ויתרות נבחנות בנפרד משווי החברה, תוך זהירות מפני כפל חישוב.

הכותרת החשבונאית אינה מכריעה. מאחורי "הלוואת בעלים" או משיכת בעלים יש לברר מה מקור הכספים, מי קיבל אותם ולאיזו מטרה, אם נוצרה התחייבות אמיתית להשיבם, ואם החוב עמד בעינו במועד הקרע. ההכרעה נשענת על מסמכי הנהלת החשבונות ולא על שם הסעיף במאזן.

הסכנה העיקרית היא כפל חישוב. בתלה"מ 56469-03-18 דרשה האישה גם מחצית משווי החברה וגם מחצית מהלוואת הבעלים שהחברה חייבת לבעל. בית המשפט דחה את הדרישה וקבע שאי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו: אילו השיבה החברה את ההלוואה, היא הייתה מתרוקנת משווייה. חוב של החברה לבעליה כבר מפחית את שוויה, ולכן יש לוודא שאותו סכום אינו נספר פעמיים, לא לטובת בן הזוג ולא לרעתו.

גם הטענה שהמשיכות שימשו את הוצאות הבית אינה מכריעה מאליה. השימוש המשפחתי עשוי להשפיע על סיווג החוב ועל חלוקת הנטל, אך אין כלל אחיד שקובע את תוצאתו, והטענה מחייבת הוכחה של יעד הכספים, מועד המשיכות וזהות הנהנים מהן.

חובות החברה וערבויות אישיות

חובות החברה מפחיתים את שוויה, אך ערבות אישית של בן זוג לחובות החברה היא סוגיה נפרדת. יש להסדיר מי נושא בסיכון הערבות לאחר הפירוד.

חובות החברה מובאים בחשבון בהערכת שווייה, אך יש לוודא שכל חוב מנוכה פעם אחת בלבד. חוב שכבר הופחת משווי החברה אינו מופחת שוב כחוב אישי של בעל המניות.

ערבות אישית היא עניין אחר. יש להבחין בין שני מישורים. כלפי הנושה, סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע שהנישואין כשלעצמם אינם מטילים על בן זוג אחריות לחובות של האחר, ובע"א 6839/19 נפסק שאין שיתוף כללי ואוטומטי בחובות אישיים. ערבות שחתם עליה אחד מבני הזוג אינה הופכת את השני לערב. במישור הפנימי, בין בני הזוג לבין עצמם, התמונה מורכבת יותר. הכלל הוא שמי שנהנה מהפירות שנוצרו בחיים המשותפים נושא גם בחובות שנוצרו בהם. לכן חוב שנוצר במסגרת פעילות עסקית שפרנסה את המשפחה עשוי להתחלק, למעט חובות בעלי אופי אישי מובהק.

גם כאן המועד קובע. בוחנים את מצבת החובות במועד הקרע, וחוב או ערבות שנוצרו או מומשו לאחריו אינם נכנסים לאיזון באופן אוטומטי. אין די בכך שהערבות נחתמה במהלך הנישואין. בתלה"מ 16400-03-18 נקבע שכל עוד החברה פורעת את חובותיה והבנק לא דרש מהערב לשלם, החובות הם חובות החברה ולא חובותיו של בעל המניות, ואין חוב אישי שיש להביא באיזון. אילו הבנק היה דורש מהערב לפרוע את החוב, היה מקום לבחון אותו במסגרת האיזון. גם אז, חוב שטרם נפרע מחייב את בן הזוג האחר רק כנגד פירעון בפועל, ולא מראש.

חשוב להבין שהפירוד אינו משנה דבר מבחינת הבנק. הערבות נשארת בתוקף גם אחרי הגירושין, וגם אם החברה נקלעת לחדלות פירעון או מגיעה להסדר נושים. בית המשפט העליון קבע בע"א 3496/16 שהפטר שניתן לחברה אינו פוטר את הערב, שכן קריסת החברה היא בדיוק הסיכון שבגללו ניתנה הערבות. ערב ששילם זכאי לחזור אל החברה ולדרוש ממנה את מה ששילם, אך זו זכות כלפי החברה ולא כלפי בן הזוג.

אין אפוא כלל שלפיו הערב נושא לבדו בסיכון, ואין כלל שלפיו הסיכון מתחלק תמיד שווה בשווה. בני הזוג רשאים להסדיר בהסכם מי מהם יישא בתוצאות הערבות, אך הסכמה כזו מחייבת רק אותם ואינה משחררת את הערב כלפי הבנק, אלא אם הבנק עצמו שחרר אותו. בהיעדר הסכמה, ניתן לבקש מבית המשפט להביא בחשבון את הערבות ואת הסיכון שהתממש במסגרת איזון המשאבים.

הברחת נכסים, דילול ושינויים בחברה ערב הגירושין

העברת מניות לקרובים, הקמת חברה מקבילה, ניפוח הוצאות או הפחתת שכר מלאכותית הן פעולות שיש לבחון בזהירות כשהן נעשות ערב פירוד. הן אינן מוכיחות כשלעצמן הברחת נכסים, ויש להוכיח את מטרתן ואת השפעתן הכלכלית.

חוק יחסי ממון מעמיד שני כלים מרכזיים. הראשון הוא סעיף 7, שמאפשר לבית המשפט להתייחס לנכס שבן זוג הוציא מרשותו בכוונה לסכל את זכות האיזון כאילו הוא עדיין בידיו. ההוראה חלה גם על מתנות, כך שהעברת מניות לאח או להורה אינה מוציאה את שוויין מהחשבון, אם יוכח שנועדה לסכל את זכויות בן הזוג. לשם כך יש להראות מתי בוצעה ההעברה, אם שולמה תמורה אמיתית, מי קיבל את המניות, אם המעביר ממשיך לשלוט בחברה בפועל, ומה הקשר בין ההעברה לבין הפירוד.

הכלי השני הוא סעיף 11, שמאפשר לפעול עוד לפני שהנזק נגרם. כאשר בן זוג ביצע פעולה שמסכלת את הזכות, או שיש חשש סביר שהוא עומד לעשות זאת, ניתן לבקש צו למסירת מידע, מתן ערובה, קביעה שפעולות מסוימות בחברה יחייבו הסכמה של שני בני הזוג, ורישום הערה מתאימה.

דילול מניות, הקמת חברה מקבילה, ניפוח הוצאות והפחתת שכר נבחנים לפי אותם שני סעיפים, אך אין כלל שלפיו פעולה כזו בטלה מעצם ביצועה. סמיכות הזמנים לפירוד מעוררת חשד, אבל אינה מספיקה. יש להשוות בין התנהלות החברה לפני השינוי ואחריו, לבדוק מי נהנה ממנו, ולברר אם עומד מאחוריו היגיון עסקי אמיתי.

הבדיקה עצמה היא חשבונאית בעיקרה. בודקים את דוחות החברה, תנועות הבנק, עסקאות עם צדדים קשורים, שינויים בשכר, חשבוניות, הסכמי בעלי מניות, הקצאות מניות והעברות לחברות קשורות. 

גילוי מסמכים וסמכות בית המשפט כלפי החברה

בן הזוג שאינו בעל מניות זקוק לדוחות כספיים, כרטסות ודפי בנק של החברה כדי להוכיח את שוויה. עולות שאלות של סמכות בית המשפט לענייני משפחה כלפי החברה כצד שלישי ושל צירופה להליך.

תקנה 17 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, מחייבת כל בעל דין לצרף לכתב טענותיו רשימה של המסמכים הנוגעים למחלוקת, בין שהם ברשותו ובין שלא. כשמסמך לא צורף, בית המשפט רשאי לתת צו לגילויו. בית המשפט העליון קבע בבע"מ 4738/13 שבתי המשפט לענייני משפחה מוסמכים להורות על גילוי ועיון ככל שהדבר נדרש, והסמכות מופעלת בגמישות, לאור חובת השקיפות המוגברת שבין בני זוג.

הכלל הוא שגילוי מסמכים מתנהל בין בעלי הדין, והחברה אינה בעלת דין. אלא שכאשר החברה נמצאת בבעלותו או בשליטתו של בן הזוג, רואים במסמכיה מסמכים שמצויים בשליטתו, וניתן להורות לו לגלותם. אין צורך לצרף את החברה להליך, ואין בכך הרמת מסך. זו קביעה דיונית בלבד, שנוגעת לשאלה למי יש גישה למסמכים.

הגילוי אינו בלתי מוגבל. בתי המשפט אינם מאפשרים "מסע דיג" במסמכי החברה, ושוקלים מול הצורך בגילוי את סודותיה המסחריים ואת זכויותיהם של בעלי מניות אחרים. לכן בקשה לקבל את "כל מסמכי החברה" צפויה להיות חלשה יותר מבקשה ממוקדת: דפי בנק, כרטסות, חשבוניות, תלושי שכר, משיכות והסכמי הלוואה לתקופה מוגדרת. בית המשפט יכול גם לצמצם את התקופה, להתיר עיון למומחה בלבד, להורות על השחרת פרטים או לקבוע תנאי סודיות.

כאשר לבן הזוג אין שליטה בחברה, או כשמדובר בחברה קשורה בלבד, אי אפשר לחייב אותו לגלות מסמכים שאינם בידיו. הדרך במקרה כזה היא לזמן את החברה או נציג מטעמה להציג את המסמכים.

חברה בבעלות משותפת של שני בני הזוג

כאשר שני בני הזוג בעלי מניות או עובדים בחברה, יש להסדיר את מבנה הבעלות והניהול לאחר הפירוד, אך אין מנגנון יחיד או אוטומטי. האפשרויות כוללות רכישת חלקו של אחד מבני הזוג, העברת מניות בעין, התמחרות או מכירה לצד שלישי.

בית המשפט העליון עמד בבע"מ 1681/04 על הסכנות שבהמשך קשר עסקי בין בני זוג לאחר הפרידה: מריבות, שיתוק החברה, ירידה בשווי המניות ופגיעה ביכולת לנהל אותה. עם זאת, הודגש שם שהדברים תלויים בנסיבות החברה. חברה שבה רק אחד מבני הזוג פעיל והשני שותף פורמלי אינה דומה לחברה ששניהם פעילים בה. במקרה הראשון הנטייה היא להעדיף תשלום כספי לבן הזוג שאינו פעיל. במקרה השני אין להניח מראש מי נשאר ומי יוצא, ויש לבחון את מבנה השליטה, את תפקידו של כל אחד, את היחסים עם בעלי מניות אחרים ואת הסיכון לתפקוד החברה.

מנגנון אחד הוא רכישה: אחד מבני הזוג נשאר עם החברה והניהול, והשני מקבל את שווי זכויותיו לפי מועד הקרע, בתנאי תשלום שקובע בית המשפט. כשאין הסכמה מי ירכוש, אפשר לפנות להתמחרות. באחת מצורותיה, אחד מבני הזוג נוקב במחיר עבור מניות האחר, והאחר רשאי לבחור אם למכור לו במחיר הזה או לקנות ממנו באותו מחיר. האפשרות השלישית היא מכירת החברה לצד שלישי.

קיימת גם אפשרות רביעית: שני בני הזוג פעילים בחברה, שניהם רוצים להמשיך לנהל אותה, והיחסים ביניהם מאפשרים זאת גם אחרי הפרידה. במצב כזה אין הכרח לפרק את השותפות, ובלבד שיש מנגנון ניהול שיכול לתפקד.

יש לציין שהתמחרות (מנגנון "BMBY") ומכירה לצד שלישי מוכרות כאפשרויות, אך אינן כלל מחייב. מכירה לצד שלישי כפופה גם לתקנון החברה ולזכויות של בעלי מניות אחרים, אם יש כאלה. גם כאן, מי שממשיך בחברה אינו חייב לבן הזוג היוצא חלק מהרווחים שיופקו אחרי הקרע, כל עוד השווי שנקבע כבר גילם את פוטנציאל ההכנסות שלה.

שותפים אחרים בחברה ומגבלות על העברת מניות

כאשר בחברה יש בעלי מניות נוספים, כל פתרון צריך להתחשב בתקנון החברה ובזכויותיהם. הדבר נכון לא רק למכירה לצד שלישי אלא גם להליכי גילוי המסמכים, שבהם בית המשפט שוקל את האינטרסים העצמאיים של בעלי המניות האחרים ושל החברה עצמה.

חלוקת המניות בעין או תשלום איזון כספי

סעיף 6(ב) לחוק יחסי ממון מאפשר לבצע את האיזון בעין (ממש לתת חלק מהמניות עצמן לצד השני), בכסף או בשווה כסף, ואינו קובע עדיפות לאחת הדרכים. בפועל, הדרך הרגילה היא שהמניות נשארות בידי מי שמחזיק בהן והאחר מקבל את שוויין, אך העברת מניות או מנגנון משולב אפשריים כשתשלום במזומן אינו מעשי.

ההלכה המנחה היא בע"מ 1681/04, שבו קבע בית המשפט העליון שהסדר ממוני שקושר את בני הזוג זה לזה אחרי פרידתם אינו רצוי. באותו מקרה היה זה הבעל שביקש להעביר לאשתו מניות בחברה המשפחתית במקום כסף. בקשתו נדחתה, והוא חויב לשלם לה את שוויין.

סעיף 6 לחוק מסמיך את בית המשפט לקבוע את דרך ביצוע האיזון, את מועדיו ואת תנאיו, ובין השיקולים שעליו לשקול נמנית מניעת פגיעה בתפקודו התקין של תאגיד. בחברה משפחתית קטנה, או בחברה שבה אחד מבני הזוג הוא הגורם הפעיל, הנטייה היא להעדיף תשלום של שווי המניות למועד הקרע ולא שותפות כפויה בין בני זוג לשעבר.

אותה גישה נוהגת גם בבתי הדין הרבניים. בית הדין הרבני הגדול פסק שאין לבן הזוג זכות לדרוש מחצית מהבעלות בחברה, כאשר הצד השני מציע לשלם את חלקו במזומן או בשווה כסף אחר.

פריסת תשלומים ובטוחות לתשלום סכום האיזון

תשלום מיידי של מלוא סכום האיזון עלול לפגוע בתפקוד החברה. בית המשפט רשאי לפרוס את התשלום לפי סעיף 6 לחוק, בצירוף ריבית ובטוחות.

סעיף 6(ג) לחוק מסמיך את בית המשפט לקבוע את מועדי הביצוע, לאפשר תשלום בשיעורים, לחייב בריבית ולהורות על הבטחת התשלום. בבואו להחליט עליו להתחשב במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג, ולהימנע ככל האפשר מאובדן מקור פרנסה סביר ומפגיעה בתפקודו התקין של תאגיד. מכאן שבעל חברה אינו חייב בהכרח לשלם את מלוא הסכום בבת אחת, אם תשלום מיידי ירוקן את העסק.

הפריסה אינה זכות אוטומטית, והיא אינה פוטרת מהתשלום. היא מותאמת ליכולת הכלכלית של החייב מצד אחד, ולצורך להבטיח שבן הזוג הזכאי אכן יקבל את חלקו מצד שני. הסעיף מזכיר במפורש ריבית. הצמדה למדד אינה נזכרת בו, אך בתי המשפט פוסקים בפועל הפרשי הצמדה וריבית על שווי המניות ממועד הקרע.

תשלום שנפרס על פני שנים חושף את בן הזוג הזכאי לסיכונים: אי תשלום, הידרדרות במצב החברה, העברת נכסים או שינוי במבנה ההחזקות. לכן פריסה צריכה להיות מלווה בבטוחה, כמו ערובה, שעבוד או מנגנון פיקוח. סעיף 11 לחוק מוסיף אפשרות לחייב במסירת מידע ולקבוע שפעולות מסוימות יחייבו הסכמה. סוג הבטוחה והיקפה נקבעים לפי גובה החוב, מצב החברה והחשש להברחת נכסים.

אופציות, מניות חסומות וחברות סטארט אפ

אופציות שעובד מקבל ממקום עבודתו מעלות שאלה כפולה: איזה חלק מהן נצבר בתקופת הנישואין, ולפי איזה מועד מעריכים אותן. הקושי גדול במיוחד כשהאופציות אינן סחירות.

בבית המשפט לענייני משפחה, מה שקובע הוא המועד שבו הוענקה הזכות לעובד. אם ההענקה הייתה בתקופת השיתוף, החבילה נחשבת רכוש משותף, גם אם חלק מהאופציות טרם הבשיל במועד הקרע. בעמ"ש 19796-09-17 קבע בית המשפט המחוזי שסעיף 6(ג) לחוק מאפשר לדחות את ביצוע האיזון אל מעבר למועד הקרע, ושבאופציות לא סחירות שרובן הבשילו בתקופת הנישואין ראוי להעריך את השווי במועד המימוש בפועל. צוין שם שעקרון "הפרידה הנקייה" אינו כלל מקודש. המשמעות המעשית היא שבן הזוג השני ממתין עד שהאופציות ימומשו, ועליו לעקוב בינתיים אחר מה שקורה איתן.

בבתי הדין הרבניים רווחה גישה מצומצמת יותר, שלפיה מביאים בחשבון רק אופציות שכבר הבשילו, לפי שוויין במועד הקרע. בית הדין הרבני הגדול דחה גישה זו בדעת רוב בתיק 1377588/13 (5.6.2024), וקבע שלושה דברים. ראשית, אופציות ומניות שעובד מקבל ממעסיקו הן חלק מהתגמול על עבודתו ולא מתנה אישית, ולכן הן בנות איזון, גם כשהמימוש מותנה בהמשך העבודה. שנית, אופציות שהבשילו לפני מועד הקרע מאוזנות במלואן, ואופציות שהבשילו אחריו מאוזנות לפי החלק היחסי: התקופה שממועד ההקצאה ועד מועד הקרע, מתוך התקופה כולה עד ההבשלה. שלישית, השווי מחושב לפי מחיר האופציה במועד המימוש ולא במועד הקרע. בית הדין נימק זאת בכך שהערכה מוקדמת עלולה לגרום לבן הזוג להפסיד פעמיים: פעם אחת משום שהשכר השוטף היה נמוך יותר בגלל האופציות, ופעם נוספת אם שוויין במימוש יהיה שונה. דעת המיעוט סברה שיש ספק אם האופציות הן שכר או תמריץ אישי לשימור העובד, ולכן יש להחריגן.

הפער בין הערכאות הצטמצם אפוא, אך לא נעלם. ההכרעה בבית הדין הגדול ניתנה ברוב דעות, ונקבע בה חישוב יחסי לאופציות שהבשילו אחרי הקרע. מי שמייצג את בעל האופציות עדיין צריך לשקול את בחירת הערכאה, אך אינו יכול להניח שבית הדין הרבני יתעלם מאופציות שטרם הבשילו.

כדי להגן על הזכות בתקופת ההמתנה, ניתן לרשום הערה אצל הנאמן שאצלו רשומות האופציות של העובד.

בחברת סטארט אפ, במיוחד כשאין רווחים או כשאין שוק פעיל למניות, הערכה במועד הקרע עלולה שלא לשקף את השווי שניתן יהיה לממש. במקרים כאלה ניתן לשקול חלוקה בעין או דחיית ההערכה והתשלום למועד המימוש. בתלה"מ 63643-01-18, למשל, נקבע שחברות ההזנק של הבעל יאוזנו בחלוקה בעין, בעוד חברת הארנק שלו אוזנה בכסף לפי מועד הקרע. ההכרעה נעשית בכל מקרה לפי נסיבותיו.

היבטי מס: איזון לפי ברוטו או נטו

מימוש המניות או משיכת העודפים עשויים להיות כרוכים במס, ואין כלל אחיד שמחייב לאזן תמיד לפי ברוטו או תמיד לפי נטו. המחלוקת היא האם לנכות מס רעיוני מהשווי גם כשאין כוונה למכור, וכן שאלת הפטור בהעברה אגב גירושין.

בשאלה זו אין עדיין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי מרכז סקר בעמ"ש 2321-12-23 שלוש גישות שהתפתחו בפסיקה. לפי הראשונה מחלקים לפי שווי ברוטו ומתעלמים מהמס הרעיוני. לפי השנייה מחלקים לפי שווי נטו, לאחר ניכוי המס. השלישית היא המודל המותנה או מודל הנאמנות, שבו ההתחשבנות על המס נדחית עד שישולם בפועל.

ההכרעה תלויה בעיקר בשאלה אם המס ודאי. כאשר בעל המניות מוכר מניות כדי לממן את תשלום האיזון, המס משולם בפועל ואין סיבה שיישא בו לבדו. בתלה"מ 37228-02-24 נקבע שבמקרה כזה האיזון ייעשה לפי שווי המניות בניכוי המס ששולם. כאשר המניות נשארות בידי בעליהן, ולא ברור אם ומתי יימכרו, ניכוי מיידי של מס רעיוני מפחית את חלקו של בן הזוג בגלל מס שאולי לא ישולם לעולם, ומשאיר בידי בעל המניות את הכסף למשך שנים.

המודל המותנה נועד לפתור את הקושי משני צדדיו. בעמ"ש 2321-12-23 אושר הסדר שלפיו בת הזוג מקבלת את חלקה בלי ניכוי מס, ואם בעתיד יימכרו המניות לצד שלישי, היא תישא בחלקה היחסי במס שיחול. בגרסת הנאמנות, שיושמה בתלה"מ 37228-02-24, סכום המס הרעיוני מופקד בנאמנות לתקופה קצובה, שם שלוש שנים, עד שיתברר אם המס שולם.

יש להבחין גם בין דרכי המימוש. את הערך שבחברה אפשר לממש במכירת המניות או בחלוקת דיבידנד, ולכל דרך משטר מס משלה. לכן השאלה הנכונה אינה רק כמה שווה החברה, אלא כמה יישאר ממנה בדרך המימוש שתיבחר בפועל.

ולבסוף, שאלת הפטור. בהעברת זכויות במקרקעין אגב גירושין קיים מנגנון של דחיית מס בחוק. לגבי מניות, באותו פסק דין צוין שאין בפקודת מס הכנסה הוראה מקבילה, ושמבחינה פורמלית העברת מניה בין בני זוג עשויה להיחשב אירוע מס. אין אפוא להניח שהעברת מניות אגב גירושין פטורה ממס, והדבר תלוי במבנה ההעברה ובתנאי ההסדר המיסויי.

חלוקה לא שוויונית: סעיף 8(2) ופערי השתכרות

בית המשפט רשאי לסטות מחלוקה שווה בנסיבות מיוחדות, למשל כשבן זוג אחד ויתר על קריירה לטובת בניית העסק של האחר. מנגד, בעל החברה עשוי לטעון לחלוקה לא שווה בשל תרומה חריגה או התנהלות בן הזוג.

סעיף 8(2) לחוק מאפשר לבית המשפט לקבוע שהאיזון לא יהיה חצי-חצי אלא לפי יחס אחר, בהתחשב בין היתר בנכסים עתידיים ובכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג. זהו חריג שמופעל בזהירות, ולא בכל מקרה שבו קיים פער כלכלי בין הצדדים.

ויתור על קריירה עשוי להצדיק שימוש בסעיף, אך הוא אינו מזכה אוטומטית בחלק גדול יותר. יש להראות את הקשר בין הוויתור, התרומה למשפחה או לעסק, והפער הכלכלי שנוצר אחרי הפרידה. בית המשפט יבחן את היקף הוויתור, את משכו ואת השפעתו על מצבו של בן הזוג היום.

בכיוון ההפוך, טענתו של בעל החברה שהוא זה שבנה את העסק אינה מספיקה. התרומה שלו כבר באה לידי ביטוי בעצם צבירת הנכס, והיא נשקלת מול תרומתו של בן הזוג האחר, לרבות ניהול הבית והטיפול בילדים. נסיבות שכן עשויות להצדיק סטייה הן, למשל, מצב שבו אחד הצדדים הכניס נכסים חיצוניים לקופה המשותפת והאחר נמנע מכך, או התנהלות בחוסר תום לב בניהול הכספים.

התנהגות אישית במהלך הנישואין אינה עילה לחלוקה לא שווה. בתלה"מ 37228-02-24 נטען להתנהלות קשה של הבעל, ובית המשפט קבע שאין בה כדי להצדיק איזון לא שוויוני. טענה לפי סעיף 8(2) צריכה להיות קשורה להיבט הרכושי, ולא לשאלה מי אשם בפירוק הנישואין.

הסכם ממון כהגנה מראש

הסדר איזון המשאבים הוא ברירת מחדל, והוא חל רק על בני זוג שלא קבעו ביניהם הסדר אחר. מי שרוצה שהחברה שלו לא תתחלק בגירושין צריך להסדיר זאת מראש, בהסכם ממון. סעיף 5(א)(3) לחוק מוציא מהאיזון נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

כדי שההסכם יעמוד במבחן, עליו לזהות את החברה באופן ברור ולקבוע ששווייה לא יאוזן. הסכם ממון טעון אישור או אימות כדין לפי סעיף 2 לחוק, ואלה דרישות מהותיות ולא טכניות. הסכם כולל שלא אושר ולא אומת אינו תקף כהסכם ממון, ועל הצדדים חל הסדר איזון המשאבים שבחוק. הסכם שנחתם ונשאר במגירה עלול אפוא שלא להגן על דבר.

שאלות נפוצות

האם אשתי זכאית לחצי מהחברה שלי?

לא בהכרח לחצי מהמניות. אם החברה היא נכס בר איזון, הזכאות היא בדרך כלל למחצית השווי הכלכלי של הזכויות בה, ולא לבעלות משותפת. בחברה שבה אחד מבני הזוג פעיל והשני אינו מעורב, בתי המשפט מעדיפים תשלום כספי כדי למנוע שיתוק של החברה ושותפות כפויה. אם החברה הוקמה לפני הנישואין או התקבלה במתנה או בירושה, ייתכן שרק ההשבחה שנוצרה בתקופת הנישואין תתחלק. 

מה קורה אם החברה בהפסדים?

הפסדים מפחיתים את שווי החברה ומובאים בחשבון בהערכת השווי, אך חברה מפסידה אינה בהכרח חסרת ערך. המומחה בוחן את נכסיה, התחייבויותיה והפוטנציאל שלה. הקובע הוא המצב במועד הקרע: מי שאינו מנהל את החברה אינו שותף להפסדים שנוצרו אחריו, כשם שאינו שותף לרווחים.

האם אפשר להמשיך לנהל את החברה במהלך ההליך?

כן. ההליך אינו עוצר את פעילות החברה, והחוק אף מורה לבית המשפט להימנע ככל האפשר מפגיעה בתפקודה ובמקור הפרנסה. עם זאת, הניהול אינו חופשי מכל מגבלה. פעולה שנועדה להקטין את שווי החברה או לסכל את זכויות בן הזוג עלולה להיזקף לחובת המנהל, ובן הזוג רשאי לבקש צו למסירת מידע, ערובה או קביעה שפעולות מסוימות יחייבו את הסכמתו.